מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ב + כג

כתוב בפרשה "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", וידועה השאלה מדוע כתוב "מסעי" לשון רבים? הרי בני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד, ביום ט"ו בניסן יצאו מרעמסס לסוכות – מסע אחד, ואילו יתר המסעות היו כבר לאחר שיצאו ממצרים, אם כן מדוע נאמר "מסעי" ולא "מסע"?

שאלה דומה ניתן לשאול על הפסוק בספר מיכה פרק ז': "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", והרי יצאו ביום אחד?, מדוע נאמר "כימי", לשון ימים רבים?

אלא שיציאת מצרים היא דבר יום יומי. עליה נאמר (בגמרא מסכת פסחים): "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". 
כך גם לגבי המסעות: בני ישראל עברו 42 מסעות מיציאת מצרים ועד שהגיעו לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה. כל מסע הוא התקדמות, ובכל דרגה ודרגה קיימת יציאה מ"מצרים" ל"מרחב" חדש, עד למסע האחרון, המרחב האמיתי "על ירדן יריחו" ("יריחו" מלשון ריח, הרומז למשיח, על פי דברי הנביא ישעיה, יא, יג: "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח". הגמרא – סנהדרין, צג, ב' – מפרשת את המילה "והריחו", ואומרת שלמשיח תהיה יכולת לשפוט על פי חוש הריח – "מורח ודאין" – מריח ודן).
"יציאת מצרים" לא מסתכמת במסע אחד אלא מדובר במסעות רבים, כאשר כל מסע יוצא מה"מצרים" שלו, עד שמגיעים לדרגה הנעלית של "ירדן יריחו", הגאולה האמיתית והשלמה.

באותו אופן על כל יהודי מוטלת המשימה להמשיך כל הזמן לצאת מ"מצרים". גם אם יצא אתמול מ"מצרים" מסוים, עליו להמשיך בעבודתו היום ולצאת מחדש, ללכת, לשפר, להשתפר ולהתקדם. האדם הוא "מהלך" ולא "עומד", כידוע ההבדל בין בני האדם, המכונים "מהלכים", לבין המלאכים הנקראים "עומדים" (וכן גם הנשמות טרם ירידתן לעולם הזה).

מסעות בני ישראל מלמדים את האדם לפחות שני דברים:

דבר ראשון, יש לזכור תמיד להתקדם ולהתעלות. אל יאמר האדם די ומספיק לי בעבודתי הקודמת, אלא עליו להיות "מהלך", ובכל יום ויום שנתן לו הקב"ה, על האדם למלא את תפקידו בעולם, ככתוב בתהילים קלט, טז: "ימים יוצרו – ולו אחד בהם", והרבי באחד ממכתביו – מכתב כ"ה תמוז תשט"ז – כותב: "שאין אף יום מיותר ולא שעה אחת, כי ניתנו בקצבה לא פחות מהדרוש לאדם למלא תפקידו הפנימי, שהוא כמאמר המשנה (סוף קידושין) 'אני נבראתי לשמש את קוני'.

דבר שני, אם האדם נמצא במדרגה נמוכה, ואפילו בשפל המדרגה, אין צריך להתייאש, כי תמיד אפשר באמצעות עשייה להתעלות למדרגה עליונה ולצאת מה"מצרים" שלו.
אל יאמר האדם כי מאחר והוא נמצא במצב ירוד ,הרי כל עמלי לחינם, כי רואים שבני ישראל יצאו ממצרים מיד במסע אחד ראשוני והצליחו בהמשך להגיע לארץ טובה ורחבה.
אל לאדם להתרשם מצרות ומקשיים, אלא להיפך, דווקא באמצעות הקשיים והצרות תגיע הישועה, כמאמר הבעש"ט הקדוש בפירושו על הפסוק בירמיהו ל', ז': "ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע", מתוך הצרה תגיע הישועה והג=כל לטובה גם אם לא רואים זאת בעיניים גשמיות. זה גם הקשר בין פרשת "מסעי" לימי ביין המצרים". פרשת "מסעי" נקראת בזמן הירידה של ימי בין המצרים, שהם בעצם ימי הכנה לעלייה הגדולה.

ואם הצליחו בני ישראל במסע הראשון לצאת ממצרים , למרות שהיו אז בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ובזמן שהתרחש עוד לפני מתן תורה, ובכל זאת בני ישראל הגיעו אל ארץ טובה ורחבה, כל שכן בזמן שלנו, למרות הקשיים, ישנה נתינת כוח ממתן תורה, ולכן ודאי הדבר שבכוחו של כל אדם מישראל, לצאת ולשפר את מצבו ולהגיע לארץ טובה ורחבה, עד לירדן יריחו, גילוי המשיח, תכלית המרחב.

הבעש"ט הקדוש מסביר כי ארבעים ושניים המסעות (מ"ב מסעות) שעברו בני ישראל, כולם נמצאים אצל כל אדם והוא עובר את המסעות הללו במשך שנות חייו.
המסע הראשון שיצאו ממצרים הוא לידת האדם, ואילו במשך ימי חייו הוא עובר את שאר המסעות, עד שהוא נפטר ומגיע לארץ החיים העליונה.

הבעש"ט מסביר שכל המסעות שהאדם עובר מצביעים על קדושה ועל עלייה, למרות שנראה על פי מעשי האדם שחלק מן המסעות הם בדיוק ההיפך מקדושה או מעלייה, שכן ניתנת לאדם בחירה חופשית והוא משפיע על המסע בהתאם למעשיו, אבל הפוטנציאל הוא קדושה ועלייה – בתנאי כמובן שהאדם ניצל את בחירתו לטובה.
הבעש"ט מביא לדוגמא את מסע "קברות התאווה", שאומנם היו אנשים שלא בחרו נכון והגיעו לתאווה, אבל אם היו בוחרים נכון, הרי שהמדרגה עצמה היא בקדושה רבה ללא שום תאווה – "ששם קברו את העם המתאווים", כלומר לא רק שבפועל אין תאווה, אלא שאפילו "קברו את המתאווים", אלא שבגלל שה"סטרא אחרא", התערב והשפיע, הרי שהתוצאה הייתה באופן של ההיפך מהקדושה.

כך גם אצל האדם: הוא יודע אילו מהמסעות שהוא עבר נוצלו לטוב, ואילו מסעות לא נוצלו לטוב, אך בנוגע למסע העכשווי ולמסעות העתידיים שעליו לעבור, ניתנת לו הבחירה והציווי לנצל את מסעותיו בקו הטוב – "ובחרת בחיים".

רעיון זה קשור ל"ימי בין המצרים", שלולא ההתערבות של ה"סטרא אחרא" היו אלו ימים נעלים של קדושה, וגם לאחר ההתערבות הזו – עדיין יכול האדם באמצעות תשובה – להפוך את הזדונות – שנעשים כזכויות, וימים אלו יהפכו לימי ששון ושמחה.

לאור מה שלמדנו לגבי משמעות המסעות, הרבי מתייחס לשאלה נוספת ששואלים המפרשים (כמו אור החיים, האלשיך, הכלי יקר):
נאמר בתורה "אלה מסעי בני ישראל" ולאחר מכן מפורטים כל המקומות בהם בני ישראל עצרו וחנו, ואם כן היה צריך להיות כתוב "אלה חניות בני ישראל" (ולא מסעי בני ישראל).

יתרה מזאת: לאורך רוב השנים בהן היו בני ישראל במדבר, הם היו במקומות חנייה ועצירה, ולא בנסיעה ממקום למקום, לכן לכאורה התורה הייתה צריכה להדגיש דווקא את החניות של בני ישראל במדבר ולא את המסעות שלהם.

הרבי מסביר כי המילה "נסיעה" מדגישה לא רק את הצעידה קדימה, אלא גם את ההתנתקות וההתרחקות מהמדרגה הקודמת, ולכן נאמר בתורה "אלה מסעי", כדי להדגיש שהיהודי לא ייעצר ויחנה באותו אופן של התקדמות, אלא שהעליות שלו יהיו באופן של "מסע" – התקדמות שונה ונעלית באין ערוך מהמדרגה הקודמת – התקדמות מחיל אל חיל:
עזיבת הדרגה הקודמת והגעה לדרגה נעלית יותר.
משמעות המילה "נסיעה" היא התרחקות והתנתקות ממקום מסוים (בדומה למילה "דילוג" שהיא קפיצה והתקדמות שלא לפי ערך המדרגה הקודמת, כפי שקרה בפסח – "פסח" מלשון דילוג). דוגמה לך הרבי מביא מהתלמוד הירושלמי שמשתמש בביטוי "הסיע דעתו", במקום "הסיח דעתו", וזאת כדי להדגיש שאדם שהסיח דעתו ועזב לגמרי את העניין הקודם, זה נקרא – על פי התלמוד הירושלמי –  "הסיע" (דעתו).
בדומה למה שקובעת ההלכה (שו"ע אדמו"ר הזקן) לגבי תפילין: ש"אינו נקרא היסח הדעת, אלא שעומד בשחוק או קלות ראש" (כלומר רק שהוא בשחוק וקלות ראש, שזה ההיפך מעניין התפילין – התנתקות לגמרי ממשמעות התפילין – אז זה נחשב היסח הדעת), אבל "כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו … ואין דעתו על התפילין ממש – אין זה נקרא היסח הדעת".
כל עוד האדם עומד ביראה, ולמרות שאין דעתו על התפילין – לא נקרא היסח הדעת כי הוא לא התנתק לגמרי ממהות עניין התפילין.

ה"חניות" הן דרגות שמושגת בעבודת ה', אך אין להיעצר בדרגה מסוימת ויש לנסוע ממגבלות החנייה, אפילו שמדובר בחנייה של קדושה, ולהמשיך לנסוע ולצאת ממצרים.
מ"ב המסעות במדבר הם רמז לתקופת הגלות, ולכן מצד אחד, כל חנייה מבטאת ירידה וגלות (ובוודאי חניות שכתוב עליהן כלשון מדרש תנחומא – "מקומות אשר הכעיסוני" – שהן בוודאי ירידה), אך מצד שני, התורה קוראת לחניות "מסעי" שמבטאות נסיעה ועלייה.

ההסבר לכך הוא כי מטרת הירידה היא לצורך עלייה, והירידה לגלות היא חלק מהעלייה הכללית כדי להגיע בסופו של דבר ל"ירדן יריחו".

הרבי מוסיף לחזק אותנו ואומר שגם אם יהודי נכשל ח"ו בדבר שהוא אינו רצון ה', אל לו חלילה להתייאש, אלא להיפך: הוא יכול להגיע ליתרון האור הבא מן החושך, באופן שיהיה "מסע", עלייה ויתרון המגיעים מעבודת התשובה.
זו הסיבה שהירידה (החניה) מכונה בתורה בשם "מסע" (ובלשון רבים "מסעי"), כי בפנימיות ובהעלם מדובר למעשה בהתחלה של עלייה.

כך מובן גם הקשר בין פרשת "מסעי" לבין הזמן שבו היא נקראת בימי בין המצרים ובסמיכות לראש חודש אב, וזאת על מנת לחזק ולעודד את ישראל, שהרי בימי בין המצרים ובמיוחד בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, מזכירים לאדם את הירידה הגדולה של הגלות האחרונה, אך עליו לדעת שמדובר בתהליך של "מסע" והתעלות.
בימים אלו צריך להוסיף בלימוד ובהפצת התורה, בהפצת אור בחיות ובהתלהבות, והאור הזה יאיר את ימי בין המצרים ויביא בגלוי למסע התעלות, עד למסע העיקרי ככתוב בזכריה ח, יט, שהימים האלו ייהפכו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" במהרה בימינו אמן.