מבוסס על ליקוטי שיחות חלק י"ח וחלק ל"ג

בפרשה מסופר על אנשים שלא יכלו להביא את קורבן הפסח, למשל כי היו טמאים בגלל קבורת מתים. הם פונים למשה בבקשה להזדמנות נוספת. הבורא נעתר לבקשה ונותן אפשרות להקריב את קורבן הפסח כעבור חודש בדיוק, ליל י"ד באייר, 
שנקרא "פסח שני" לדורות, כולל בימינו.

הרמב"ם כותב בספר המצוות כי מצוות "פסח שני" היא מצווה בפני עצמה, משום שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו", אך הדבר דורש הסבר.
קורבן "פסח שני" הקריב אדם שלא הקריב "פסח ראשון", ואילו על מי שהקריב "פסח ראשון" נאסר להקריב "פסח שני", ואם מדובר באותה מצווה (הקרבת קורבן פסח), מדוע הרמב"ם כותב ש"פסח שני" היא מצווה בפני עצמה?
אמנם פסח ראשון ופסח שני קשורים אחד לשני, אך בכל זאת מדובר בשני עניינים שונים ונפרדים במשמעותם הפנימית.
מהם ההבדלים בין "פסח" ראשון" לבין "פסח שני"?
הבדל ראשון –  "פסח ראשון" (פסח מצרים) הוקרב במצרים ביום חול, ביום רביעי בשבוע (למחרת, ביום חמישי יצאנו ממצרים), ואילו "פסח שני" הוקרב במדבר כעבור שנה, 
ביום שבת.
הבדל שני –  בפסח הראשון (פסח מצרים) כל יחיד מבני ישראל ביצע בעצמו ובביתו את עבודת הקורבן ("ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות" וכו'), ואילו בפסח השני במדבר,
 כל ישראל נתאספו ביחד להקריב במשכן, ולכן הקורבן נקרא קורבן ציבור, 
שהוא קורבן נעלה יותר מקורבן יחיד.
הבדל שלישי –  בפסח הראשון, בתאריך י"ד בניסן,  קיים חיוב לבער את כל החמץ. שלא יהיה בכלל ברשות היהודי, אסור שיראה ואסור שימצא חמץ, ואילו בפסח שני בתאריך י"ד באייר, מותר שיהיה חמץ ומנהג לאכול מצה (כמו שכתוב בגמרא במסכת פסחים: "חמץ ומצה עימו בבית").
הבדל רביעי – פסח ראשון חל שבעה ימים, ואילו פסח שני חל יום אחד בלבד.

לפי הבדלים אלו, נראה שפסח שני עולה במדרגתו מפסח ראשון (יום שבת לעומת יום חול, קורבן ציבור לעומת קורבן יחיד, יום אחד מרוכז לעומת שבעה ימים, חמץ ומצה ביחד לעומת איסור חמץ), אך זה מנוגד לפשט המקרא וההלכה שמראים שפסח שני הוא רק הזדמנות שנייה למי שהחמיץ את קורבן פסח ראשון 
כיצד אפשר להסביר את ההבדלים?

הרבי מסביר כי במשמעות הפנימית, ההבדלים בין פסח ראשון לבין פסח שני, דומים במשמעותם להבדלים בעבודה הפנימית בין חודש ניסן (פסח ראשון) לבין חודש אייר (פסח שני), וכן להבדלים בין עבודת הצדיק (פסח ראשון) לבין עבודת בעל תשובה (פסח שני).

ידוע הרעיון כי מבחינת נפש האדם, ומלחמתו היום יומית בתאוותיו וביצריו, ברוב המקרים עדיף תחילה ל"סור מרע" ואח"כ מגיעה הדרגה של "ועשה טוב".
בחודש ניסן התרחשה יציאת מצרים שהיא העבודה של "סור מרע" וכפיית הרע (כמבואר בספר ה"תניא" שביציאת מצרים נאמר: "כי ברח העם", כלומר מרוב השליליות והטומאה בני ישראל היו צריכים לברוח מהרוע ומהטומאה), ואילו בחודש אייר עלינו למדרגה של "ועשה טוב", עבודה של הפיכת הרע לטוב (בלשון החסידות: "אתהפכא"). ספירת העומר, שהיא עבודה של זיכוך מידות האדם והפיכתן לקדושה, נעשית בכל חודש אייר, שמבחינה רוחנית בחודש אייר יש את הכוח להשתמש ברע ולהפוך אותו לטוב.
זו הסיבה שבפסח ראשון ("סור מרע" – לברוח ולהתנתק לגמרי), קיים החיוב לבער את כל החמץ – הרומז ליצר הרע, ואילו בפסח שני ("ועשה טוב" – הפיכת הרע לטוב) לא צריך לבער את החמץ, ולהיפך – "חמץ ומצה עימו בבית", כי בחודש אייר, בפסח שני, ניתן הכוח להפוך את החמץ לטוב ולקדושה.
הקרבת קורבן פסח ראשון היא הנותנת כוח להמשך עבודת האדם בחודש אייר, כדי שיוכל להגיע בהצלחה לדרגת ה"אתהפכא" – השלב של "ועשה טוב".
(לכן מי שלא הקריב קורבן פסח ראשון, היה צריך לתקן ולהשלים את החיסרון ע"י קורבן פסח שני).
הרבי מסביר שגם בימינו היום, בפסח שני, יש בכוחו של כל אחד מבני ישראל להגיע למדרגה השנייה בעבודת השם – עבודת ה"אתהפכא" – להפוך את הרע לטוב.

רעיון דומה לקשר בין פסח ראשון לשני, קיים בהבדל בין עבודת הצדיק לעבודת בעל תשובה:
קורבן פסח ראשון הוא החיוב לפי סדר התורה ובזמנו, ואילו קורבן פסח שני הוא לא בזמנו.
התורה מאפשרת הזדמנות נוספת להקריב את קורבן פסח, וכמו שאמר האדמו"ר הריי"צ: "פסח שני – עניינו, שאין דבר אבוד, תמיד אפשר לתקן".
כך גם ההבדל בין עבודת הצדיק לעבודת בעל תשובה:
צדיק עובד לפי סדר התורה בדרך הישרה, ואילו בעל תשובה שינה את הסדר, אך הקב"ה נותן לו אפשרות לתקן את העבר ולהשלים את החסר.