בפרשה שלנו מופיע הפסוק "קול גדול ולא יסף", שמתייחס לקול הגדול של עשרת הדברות.
מדרש "שמות רבה" מביא על כך שלושה פירושים:

פירוש ראשון – הקול הזה לא נשאר רק בלשון הקודש, אלא נחלק לשבעים שפות, ולכן נקרא "קול גדול" משום שהתפזר לשבעים שפות..

פירוש שני – מהקול הזה של מתן תורה התנבאו כל הנביאים לאורך הדורות, ולכן מדובר ב"קול גדול שלא יסף", כי מהקול הזה השתלשלו כל הנבואות האלוקיות שבכל דור ודור.

פירוש שלישי –  הקול הזה נקרא "קול גדול ולא יסף" בגלל שלא היה לו בת קול, כלומר לקול הזה לא היה הד.

הפירוש הראשון והפירוש השני תואמים את העובדה שהקול של מתן תורה היה קול גדול וללא גבולות, שנמשך לשבעים שפות וממנו התנבאו הנביאים לאורך הדורות, אך הפירוש השלישי לא כל כך מסתדר עם העובדה שמדובר ב"קול גדול ולא יסף".
מבחינה טבעית ככל שהקול יותר גדול – ככה יש לו הד יותר חזק, ומאחר שלקול הזה לא היה הד, הרי לכאורה זה מעיד על חולשה של הקול ולא על עוצמתו.

הפירוש השלישי מפתיע גם מכיוון שידוע שהקב"ה לא עושה נס לחינם, ללא צורך מיוחד, ומכיוון שבאופן טבעי לכל קול בטבע – קיים גם בת קול, מדוע היה צריך להיות כאן שינוי של הטבע? מדוע הבורא עשה נס והפך את הקול של מתן תורה לקול ללא הד?

מבחינה טבעית כאשר קול נתקל בקיר או בדבר אחר שעוצר בעדו, הקול חוזר ונוצר הד, שנקרא במדרש "בת קול".
באפן טבעי הקול נתקל בחפץ מסוים, הוא לא נספג בתוכו, אלא חוזר ומהדהד, אבל הקול של מתן תורה היה כל כך גדול ועוצמתי ששום דבר לא היה יכול לעצור אותו והוא חדר ונספג בכל דבר גשמי. הקול שפתח את עשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" חדר בכל העולם הגשמי, ולכן למעשה לא היה כאן נס, משום שמבחינה טבעית ברגע שקול נספג בחפצים גשמיים – הוא לא חוזר – ולכן אין לו הד.

לקול של מתן תורה לא היה הד, לא בגלל חלישות הקול, אלא להיפך מכיוון שהיה זה "קול גדול" לכן "ולא יסף" – כלומר לא היה לו הד, או כלשון המדרש, "לא היה לו בת קול".

הרבי מלובביץ' מסביר כי הקול שהיה במתן תורה ממשיך גם היום ופועל באופן דומה. כאשר אדם לומד תורה, קול התורה חודר לא רק באדם עצמו, אלא גם לקירות הבית.
 כפי שאמרו חז"ל בגמרא (תענית יא) שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", משום שכאשר אדם מדבר הרי שהקירות סופגים את דיבוריו ומעשיו, ולעתיד לבוא הקירות ידברו ויזעקו את כל מה שהם ספגו, כמו שכתוב בספר חבקוק פרק ב': 
"כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה".

בתלמוד הירושלמי (מועד קטן פ"ג) מסופר על אחד מזקני הגליל ששמו היה רבי מאיר, שהיה לו מקל שמלמד אותו דעת: "מקלו של רבי מאיר הייתה בידו, והיא הייתה מלמדתו דעת".
לכאורה איך יכול מקל ללמד דעת?
התשובה היא שהתורה שלמד רבי מאיר חדרה ונספגה בדברים הגשמיים שהיו סביבו בזמן הלימוד, וקול התורה נספג גם במקל. כאשר החזיק רבי מאיר את המקל, התווספה בו דעת בתורה, כי התגלה לפניו מה שנספג במקל.

התורה כידוע לא מספרת סיפורים כך סתם לחינם, אלא כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהם לחיינו כאן ועכשיו. מה אפשר אפוא ללמוד מההסבר על הפסוק "קול גדול ולא יסף"?

הרבי מסביר כי האדם צריך להשתדל שהתורה הנלמדת תיספג ותחדור לאדם כולו – כולל לחלק הדומם שבו, כלומר, כפי שהבריאה באופן כללי נחלקת לארבעה סוגים:
"דומם", "צומח", "חי", "מדבר", כך גם באדם (שנקרא במדרש תנחומא "עולם קטן") קיימים ארבעת הסוגים הללו. הדרגה הגבוהה שבאדם הוא הראש והשכל (שזה הסוג בבריאה שנקרא "מדבר"), ואילו הדרגה הנמוכה באדם הוא העקב שלו (שזה הסוג בבריאה שנקרא "דומם"). העקב גם מסמל את ההליכה, כלומר את המעשים של האדם, והתורה צריכה לחדור גם לעקב של האדם, כמו שהבורא אמר על אברהם אבינו "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ואחד הפירושים הוא שאפילו העקב של אברהם היה חדור באלוקות.

 

הקול במתן תורה היה "קול גדול ולא יסף", כלומר קול רוחני אלוקי, ללא הגבלות שחדר ונספג בכל דבר גשמי.
מדובר בתופעה אלוקית מכיוון שבאופן טבעי רוחניות וגשמיות הם שני הפכים, אבל בגלל שבמתן תורה היה קול גדול, שהיה למעלה מכל הגבלה, הוא היה יכול לחדור ולהיספג בעולם הגשמי. זו תופעה שלמעלה מההיגיון והשכל האנושי,, ולכן גם כאשר אדם לומד תורה, 
היא צריכה לחדור אליו, באופן אלוקי שלמעלה מההיגיון והשכל האנושי.
כמו שהקול האלוקי שבמתן תורה היה קול גדול וללא הגבלות, כך גם היום, כאשר האדם לומד תורה היא צריכה לחדור גם לעקביו, ולכל רמ"ח אבריו, באופן כזה שגם כאשר הוא לא לומד תורה – בכל אופן ניכר בו,בכל הנהגותיו שהוא יהודי שלומד תורה, והתורה מורגשת בכל ענייניו – גם הגשמיים, עד שמתקיים בו הפסוק:
 "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אורְחותֶיךָ"  (משלי ג').