התוכן הפנימי של כל פרשה נרמז בשם של הפרשה. 
השם מבטא את התוכן הפנימי של הפרשה כולה.
מה מבטא השם "לך לך"?

"לך לך" מבטא הליכה. התקדמות. עלייה מדרגה לדרגה.
רעיון דומה אנו מוצאים בספר זכריה פרק ג' –  שם נקראים בני האדם "מהלכים" כי הבורא נתן לאדם את האפשרות לשפר עמדות, להשתפר, להתגבר על בעיות ובכך להתקדם ולהתעלות.
לעומת זאת, באותו הפסוק, המלאכים נקראים "עומדים" (ככתוב שם "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"), כי המלאכים לא יכולים לשפר עמדות ולבצע שינויים.
מצד אחד אין להם בעיות והם קרובים לבורא, אבל מצד שני הם נשארים עומדים באותו המקום. לעומת זאת, דווקא כאן, בעולם הגשמי שלנו, עמוס בבעיות, בעליות ובירידות – דווקא כאן מופיעות ההזדמנויות והאפשרויות להתגבר על הבעיות ובכך להתקדם, להתעלות ולשפר עמדות.

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…".
אחד הפירושים של "לך לך" הוא שמדובר בנשמה הגבוהה של אברם, אב- רם, שהולכת מהעולמות העליונים, דרך מדרגות שונות – מולדתך/ ארצך/ בית אביך – לעבר העולם שלנו.
פירוש שני: לך לך מארצך – כלומר מההשפעה של הסביבה שלך, וממולדתך – מהתכונות שנולדת איתן, ומבית אביך – מהחינוך שספגת בבית הוריך. במילים אחרות : לך לך וצא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך. התעלה מעל הטבע שלך, הרגליך, חינוכך ועשה מהלכים לשינוי ולשיפור.
פירוש נוסף (כפי שניתן על ידי רבי אלעזר בנו של רשב"י): "לך לך לעצמך, תקן את עצמך" (בלשון הזוהר בארמית: "לך לך לגרמך, לאתקנא גרמך").

אם אברהם אבינו יגיע אל פנימיותו ועצמיותו, כלומר אל שורש נשמתו הגבוהה – הרי זו בוודאי "הליכה" רבה והתעלות עצומה.
אברהם אבינו בתחילת הפרשה אכן מבצע פעולה של הליכה והתקדמות. הוא הולך מחרן  לעבר ארץ ישראל. מסע התקדמות ממקום נמוך מאד מבחינה רוחנית, לעבר ארץ הקודש, ארץ ישראל.
גם בארץ ישראל עצמה מסופר שהוא הלך "הלוך ונסוע הנגבה", כאשר הוא מתקדם למקום הקדוש ביותר – ירושלים והר הבית. נראה שאברהם אכן מתקדם ומתעלה מבחינה רוחנית, אך פתאום "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה".

אברהם נאלץ לעזוב את ארץ ישראל ולרדת למצרים, ומדובר כמובן בירידה רוחנית חדה.
איך מסתדר הסיפור על הירידה למצרים עם המשמעות של "לך לך", של התקדמות ועלייה?

הרעב בארץ והירידה למצרים לא מסתדרים גם עם ההבטחה של הקב"ה. כשאברהם עזב את מולדתו הבטיח לו הקב"ה: "ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך".
אומנם היה זה ניסיון, ואברהם אבינו אכן עמד בניסיון, כמו שכתוב במדרש רבה: (שאברהם) "לא הקפיד ולא קרא תגר", וכתוצאה מכך אברהם התעלה ממצבו הקודם, אך המטרה של הציווי "לך לך" היא לא רק לגרום לכך שאברהם יתקדם ויתעלה, אלא גם שלכל מקום שאברהם יגיע הוא יקדש שם שמים ויפרסם ויגדיל את שם הבורא.
נראה שהרעב בארץ והירידה מצרימה לא גרמו לקידוש השם. להיפך – זה עלול ליצור מצב הפוך בו ניתנת האפשרות לאנשים לטעון שהרעב נוצר בגלל שהגיע לכאן יהודי שמאמין בבורא.

הירידה למצרים גם גררה את האירוע הלא נעים שבו נלקחה שרה לבית פרעה. אמנם הקב"ה שמר על שרה מכל דבר בלתי רצוי, אבל עצם לקיחתה לבית פרעה כבר מהווה ירידה גדולה.

מעניין שכבר בתחילת הירידה למצרים, בזמן ש"הקריב לבוא מצרימה", חלה ירידה רוחנית אצל אברהם שאמר לשרה אשתו: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את".
האם אברהם לא ראה אותה קודם לכן?
הבעש"ט הקדוש מסביר שמחשבתו של אברהם הייתה במקומות רוחניים עליונים. אברהם היה מרכבה לקב"ה, בטל כלפיו לחלוטין, והוא לא שם את ליבו ואת מחשבתו בדברים גשמיים, אבל כאשר הוא התקרב למצרים זה השפיע עליו וגרם לו לרדת ממדרגתו הרוחנית, ולכן הוא הבחין לפתע גם ביופייה הגשמי של אשתו שרי.

השאלה כעת אפילו מתעצמת: איך הירידה הזו מסתדרת עם המשמעות הנעלית של "לך לך"?

כדי לענות על השאלה הזו, הרבי מלובביץ' מקדים ומסביר את הביטוי "מעשה אבות סימן לבנים".
הרבי מסביר שלא מדובר רק בסימן ובמשהו סמלי, שמה שקרה לאבות יקרה גם לבניהם, אלא שמעשה האבות משפיעים וגורמים לאירועים שיקרו בעתיד לבניהם.

בספר "הזוהר" כתוב שירידת אברם למצרים גרמה לגלות מצרים, וכן יציאת אברהם ממצרים ברכוש ובמקנה ככתוב בפרשה שלנו "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", גרמה ליציאת ישראל ממצרים באופן של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
שרה שמרה על עצמה בבית פרעה, וזכות זו גרמה ונתנה כוח לנשות ישראל לשמור על עצמן בגלות מצרים – שמירה זו יצרה זכות שהביאה ליציאת בני ישראל ממצרים.

הירידה של אברם למצרים הביאה בסופו של דבר לעלייה וליציאתו ממצרים ברכוש גדול, בדומה לגלות מצרים שהסתיימה ביציאת בני ישראל ברכוש גדול.
הירידה היא חלק מהעלייה ולכן היא חלק בלתי נפרד מהמשמעות של "לך לך" – התקדמות והתעלות.

גם הירידות והקשיים שהאדם עובר במהלך חייו הם הכנה והם חלק מתהליך של שיפור ושל עלייה.