מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ד'

בזמן בני ישראל 40 שנה במדבר, הדברים פעלו באופן רוחני ונעלה: המן היה לחם שירד מן השמיים, מים הגיעו מבארה של מרים, הבגדים גדלו יחד עם הגוף, ואילו בארץ ישראל צריך להוציא לחם מן הארץ, לעבוד את האדמה, לחרוש ולזרוע.
בארץ ישראל לחם לא יורד מהשמיים כפי שהיה במדבר, אלא צריך להתאמץ להוציאו מן הארץ, אבל דווקא לאחר כניסת בני ישראל לארץ הם ביצעו את הכוונה האמיתית  של "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

כמבואר בחסידות, הסיבה שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל הייתה משום שהם חשבו שהעיסוק בגשמיות יפריע לחיבור הרוחני לאלוקות.
עשרת המרגלים חשבו שעדיף להישאר במדבר וללמוד תורה ללא הפרעות וללא צורך לעסוק בפרנסה ובכל מיני עניינים גשמיים.
עשרת המרגלים רצו להישאר במדבר ולעסוק בתורה ובעניינים רוחניים בלבד, אבל משה ענה להם כי התכלית והמטרה הם דווקא מעשי המצוות בגשמיות, וכי המעשה הוא העיקר.

יתרה מכך: כדי שהאדם יתקדם ויתעלה מבחינה רוחנית, עליו להתגבר על ניסיונות ועל הפרעות שונות שמופיעות בדרך.
דווקא הניסיונות והקשיים שהאדם עובר, מעוררים בו כוחות פנימיים ועמוקים יותר, לכן בזמן 40 השנה שהיו בני ישראל במדבר, היה זה ניסיון והכנה לעבודה הנעלית בארץ ישראל.

הרבי מסביר שבאופן כללי ישנם 2 סוגי ניסיונות:
ניסיון של עניות, וניסיון של עשירות.
שני סוגי הניסיונות הללו הופיעו במדבר ושניהם קשורים ללחם מן השמיים – למן.

עשירות במן – היה לחם מן השמיים, לא היה בו פסולת, הרגישו בו את כל הטעמים של כל סוגי המזון ובנוסף לכל הוא הביא עימו אבנים טובות ומרגליות – עושר כפשוטו.

עניות במן – המן לא הביא עימו שביעה מוחלטת.
לפי דעה אחת, מכיוון שהמן היה לאותו היום בלבד, כלומר אי אפשר היה לאגור אותו ולשמור אותו למחרת, הרי חסר בו השובע שיש לאדם כאשר הוא אוגר ושומר את הלחם אצלו.
לפי דעה שנייה, לא ראו במן את דברי המאכל שהרגישו באכילה. לפי דעה זו, כאשר אדם לא רואה מה הוא אוכל, חסרה אצלו השביעה באכילה.

מצד אחד בלחם מן השמיים הייתה עשירות שלא נמצאת בלחם מן הארץ (לחם מן הארץ מוגבל בטעמו ויש בו פסולת), מצד שני היה בו עניות והוא עורר רעבון ולא גרם לשובע.
כיצד ייתכן שבמן ישתלבו שני הפכים – גם עניות וגם עשירות?

התשובה היא משום שהמן הוא לחם אלוקי מן השמיים.
לגבי אלוקות אין הגבלות, ולכן גם שהמן ירד למטה הוא נשאר במהותו האלוקית:
לא היה בו פסולת והוא לא היה מוגבל לטעמים מסוימים.
זו הסיבה שבעין אנושית לא ניתן היה לראות את הדברים שהאנשים הרגישו בטעם, משום שהעין האנושית מוגבלת ולא יכולה להשיג את הבלתי מוגבל שבדבר האלוקי.

בפרשה שלנו מופיע הפסוק בהקשר של המן: "וירעיבך ויאכילך את המן", כלומר לא רק שהמן לא השביע ( להבדיל מלחם מן הארץ), אלא שהוא גרם לרעב – "וירעיבך".
כיצד יתכן שהמן שמבטא עשירות, יעורר רעב?
ההסבר לכך הוא שאמנם המן הוא תכלית העשירות והמהות שלו היא רוחניות ואין לו שום הגבלות, אבל דווקא בגלל חוסר הגבול, האדם לא יכול לקלוט את כולו. האדם יודע ומרגיש, שקיים בו עושר של טעמים, אבל כל מה שהוא מצליח לקלוט הרי זו קליטה מוגבלת ולכן זה מעורר בו רעב. האדם נמשך אל העושר הבלתי מוגבל, אך הוא יודע שאין ביכולתו להשיגו.
לעומת זאת, הלחם מן הארץ הוא מזון עם טעם מוגבל שנקלט באדם ומשביעו.

הרבי עושה הקבלה מעניינת בין המזון לבין החוכמה והשכל האנושיים.
כמו שהמזון נבלע בתוך האדם ומתאחד עימו, כך גם כל ענייני החוכמה והשכל – הנקלטים בתוך המוח של האדם ומתאחדים עימו.
כמו שבמזון ישנם 2 סוגים (לחם מן השמיים ולחם מן הארץ), כך יש את השכל האנושי ("לחם מן הארץ") ואת השכל האלוקי המצוי בתורה, חוכמתו של הקב"ה ("לחם מן השמיים"), ולכן ניתן למצוא הבדלים בין שני סוגי החוכמה, בדומה להבדלים שהוזכרו שבין שני סוגי הלחם:

כל החוכמות מלבד התורה, הן חוכמות מוגבלות, ובגלל ההגבלה הקיימת בשכל האנושי,
הרי החוכמה האנושית מניחה את דעתו של האדם ומשביעה אותו.
האדם השיג וקיבל את ההשכלה שהיה מסוגל לקבל ולראות, זה משביע אותו וגם עלול להביאו לידי אגו וגאווה 
לעומת זאת, החוכמה של התורה היא כולה אמת, אין בה כל פסולת חס ושלום, היא בלתי מוגבלת ויש בה את כל הטעמים, אלא דווקא בגלל זאת, האדם רחוק מלהשיג את הגבולות שבתורה ואת כל האמת שבתורה, ולכן זה מביא את האדם גם לידי רעב וצימאון לדעת עוד ועוד, וגם מביא את האדם לידי צניעות וענווה 

כאמור הירידה של המן במשך 40 שנה במדבר , הייתה הכנה לקראת העבודה העילאית של קיום התורה והמצוות בארץ ישראל. ההכנה הייתה על ידי עמידה בשני סוגי הניסיונות: עשירות ועניות.
עמידה בניסיון העשירות פירושה לא להתמלא בגאווה ולחשוב (כמו שנאמר בפרשה) ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא להפנים ולקבוע בנפשו, שהקב"ה "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
עמידה בניסיון העניות פירושה להבין ש"אין רע יורד מלמעלה" ולקבל את הקשיים בשמחה.

יש לזכור כי האדם מוגבל, אך בדומה למן, העשירות האמיתית מגיעה מלמעלה.
כדי לקבל את העשירות הזו, האדם צריך להשתחרר מרצונותיו, ומרגשותיו העצמיים הטבעיים של "כוחי ועוצם ידי", ולסמוך בביטחון גמור על הקב"ה. אומנם היצר הרע יעשה כל מאמץ לשכנע את האדם שרוחניות לא תספק אותו ורק אם הוא יתמסר לענייניו הגשמיים, אזי יצליח ויגיע לסיפוקו – אך לאמתו של דבר ההיפך הוא הנכון. ככל שירבה בגשמיות הוא לא יגיע לסיפוקו.
דווקא רוחניות היא המהות האמיתית של כל יהודי, וברגע שהאדם מתבטל כלפי הבורא,
הוא נעשה "כלי" לקבל את הברכות הגשמיות והרוחניות, באופן שגשמיות ורוחניות יהיו אצלו כדבר אחד – ושניהם יהיו בשפע וללא גבולות, אמן