מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ט"ז

ידוע שהתורה הקדושה תמציתית וחוסכת במילים. כיצד ייתכן שפרטי הציווי שמוזכרים בפרשות "תרומה" "תצוה" וכן בפרשת "כי תשא" חוזרים ומוזכרים שוב בפרשת "ויקהל" וגם בפרשת "פקודי"? אמנם הפעם מדובר על העשייה בפועל, לא על הציווי, אך לכאורה התורה הייתה יכולה לציין בקיצור כי לאחר ציווי ה´ למשה ייכתב "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה´ את משה", כפי שמצוי במקומות אחרים בתורה. ניתן היה לכאורה לתמצת הכול למשפט אחד. מדוע מפורטים שוב כל הפרטים גם בהעברת הציווי לישראל וגם בביצוע הציווי?

רש"י עצמו כותב כבר בתחילת פרשת "ויקהל": "כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו". בפרשות "ויקהל –פקודי" רש"י נמנע מלפרש קטעים נרחבים שהם למעשה חזרה על הנאמר בפרשיות הקודמות, ולכן השאלה נותרת בעינה: מדוע התורה חוזרת שוב על נושא המשכן?

הסבר אחד ניתן לומר כי בעשיית המשכן בפועל מוזכרים שוב כל פרטי המשכן וכליו – להסביר ולהראות שבצלאל הפך את הסדר מכפי שהוא מופיע בציווי בפרשת "תרומה".
שם משה ציווה את בצלאל תחילה לעשות כלים ואח"כ לבנות את המשכן. 
רש"י מביא ומסביר כי בצלאל שכנע את משה שצריך קודם כל לבנות את המשכן ואח"כ לשים בתוכו את הכלים: "אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים תוכו".

אך עדיין התשובה לא מספקת, משום שכדי להודיע את סדר העשייה – תחילה המשכן ואח"כ הכלים – אין צורך להרחיב בכל הפרטים של הציווי ושל העשייה כולל פירוט הכלים, המידות וכדומה, ואילו התורה כן מפרטת שוב את כל פרטי המשכן וכליו. התורה מספרת בהרחבה על עשיית הכלים ועל בגדי הכהונה, אשר בהם לא השתנה דבר בעשייתו של בצלאל.

 

התשובה: נושא המשכן הוא נושא חשוב ויקר. המשכן וכליו הם מהדברים החשובים והחביבים אצל עם ישראל, אשר באמצעותם שכנה השכינה בישראל.
המשכן נקרא "משכן העדות", ורש"י מסביר: "משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו עליהם".

כידו חטא העגל היה חטא כללי וחטא חמור, ואם באמצעות המשכן הקב"ה השרה שיכנתו בישראל, הרי זו הוכחה כמה המשכן חביב וחשוב אצל הקב"ה ואצל ישראל, ולכן התורה חוזרת ומפרטת שוב את כל פרטי המשכן.

רש"י לא הסביר את סיבת הדבר כאן בפרשתנו, מכיוון שהוא כבר הסביר זאת קודם לכן, בפרשת "חיי שרה". שם התורה מספרת שוב את כל מה שקרה לאליעזר עבד אברהם בקשר לשליחותו להביא אישה ליצחק. התורה חוזרת באריכות על המפגש עם רבקה ורש"י מסביר שזה בגלל חביבות העניין כי "אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים".

מכאן לומדים שנושא שהוא חשוב וחביב לפני הקב"ה (כמו עניין הזיווג בין יצחק לבין רבקה), הרי הוא נכפל וחוזר שוב, וכך גם בפרשה שלנו.
לכאורה, לפי פירושו של רש"י, "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים",
שאצל "תורתן של בנים" – כלומר לאחר מתן תורה – אין קיימת חביבות כזו אצל הקב"ה, שמצדיקה לחזור שוב על הנושא כמו אצל "שיחתן של עבדי אבות".
לכאורה אפשר להבין מפירוש רש"י כי יש יתרון ל"עבדי אבות" על פני "הבנים" ולכן אין הצדקה לחזרה הארוכה בפרשה שלנו כי לא מדובר בעבדי האבות אלא בבנים, אלא מסביר הרבי מלובביץ´, שכוונת מאמר חז"ל היא להדגיש את החביבות ואת החשיבות שיש לפעמים ל"שיחה" על פני "תורה".

מה ההבדל בין "שיחה" לבין "תורה"?
"תורה" – הוראות, ציווים ודינים שציוה הקב"ה מה לעשות ומתי לעשות.

"שיחה" – סיפור המתאר מצב מסוים, אירוע מסוים וכדומה, כמו למשל הסיפור על קורותיו של אליעזר עבד אברהם, על קפיצת הדרך ועל האופן המופלא שהקב"ה זימן לו את רבקה.

רש"י מביא את מאמר חז"ל שמדגיש את היתרון שיש לפעמים ל"שיחה", שאפילו שיחה של עבדי אבות היא עדיפה ויפה יותר מתורתן של בנים.
זו הסיבה שפרשות "ויקהל –פקודי" חוזרות על הנאמר בפרשות "תרומה –תצווה", כי מדובר על "שיחה". לא על ציווים והוראות של מה ומתי לעשות שהם כבר ידועים, אלא כיצד העביר משה רבנו לישראל את כל ההוראות וכיצד קיימו בני ישראל את ההוראות והציווים הללו, ומכיוון שהשיחה היא בנושא המשכן, שהוא נושא חשוב וחביב, הרי זה מצדיק להרחיב ולחזור שוב ושוב על כל הפרטים.

הרבי מסביר את הפסוק "שיחה של עבדי אבות", כלומר את ההבדל בפנימיות העניינים בין "שיחה" לבין "עבד":

שיחה – שיחה קשורה ללב, לרגשות. שיחה היא גם עניין התפילה, כמאמר חז"ל במסכת ברכות: "אין שיחה אלא תפילה", ורש"י פירש: "לשוח – לשון תפילה".
תפילה היא עבודה שבלב וזה בא לידי ביטוי בנדבת המשכן ובנדיבות ליבם של בני ישראל שהביאו מכל הלב ובזריזות את כל צרכי המשכן.
עבד – מצד שני, בני ישראל לא עשו זאת מיוזמתם אלא מכיוון שנצטוו לעשות כן. הם קיימו את הציווי כמו עבד, ועבד מקיים את המצוות כמו שהוא מקיים את ההוראות של האדון שלו.

נדבת המשכן – מייצגת ומסמלת שיחה.
עשיית המשכן – מייצגת ומסמלת עבד.

השאיפה האופטימאלית היא לכלול את שני הדברים ביחד, כלומר שקיום המצוות ("עבד") צריך להיות יחד עם רגש ונדיבות לב ("שיחה"), וכאשר נותנים בנדיבות לב ("שיחה") צריך להרגיש שעושים זאת מכיוון שהקב"ה ציווה לעשות כן ("עבד").