מבוסס על ליקוטי שיחות חלק כ"ב

בספר "הזוהר" בביאורים על פרשת "צו" נאמר שהאש שירדה על המזבח הופיעה בדמות אריה (ככתוב בגמרא "רבוצה כארי"), ולמעשה מדובר במלאך אוריא"ל שנראה בדמות אריה. כדי לתאר את האריה, ספר "הזוהר" השתמש בשני תיאורים: "אריה תקיף" ו"אריה גדול".
פעם אחת נאמר "נראה כדמות ארי תקיף אחד רובץ על טרפו", ופעם אחרת כתוב "נראה כאריה גדול רובץ על קורבנו".

הרבי מספר שאביו (הרב לוי יצחק, בספרו "ליקוטי לוי"צ על הזוהר") התעכב על הבדלי הלשון והסביר שבאריה אשר ב"מרכבה העליונה" (בעולמות העליונים) ישנם שני עניינים שונים שבאים לידי ביטוי באריה.
מדובר על "חסד" ועל "גבורה" (שהם כידוע חלק מעשר הספירות. "חסד" מהותו נתינה והשפעה, ואילו "גבורה" מהותה דין, תוקף והצבת גבולות).
"אריה" בגימטרייה הוא כמניין "גבורה", אך מצד שני נאמר בספר יחזקאל "פני אריה אל הימין" (כידוע ימין הוא "חסד" ושמאל הוא "גבורה").

מדוע הזוהר משתמש בשני תיאורים? (פעם "אריה תקיף" ופעם "אריה גדול"?)
התשובה היא כי בתחילה "הזוהר" מדבר על צד הגבורה שבאריה, (ולכן נאמר "אריה תקיף"
– תוקף וחוזק מצביעים על גבורה), ולאחר מכן מדובר על צד החסד שבאריה (ולכן נאמר "אריה גדול" (גדולה מצביעה על חסד – ככתוב בדברי הימים א': "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד").

שאלה נוספת: מדוע "הזוהר" מפריד בין החסד לבין הגבורה?
לכאורה, כדי להדגיש את שילוב החסד והגבורה שבאריה, היה "הזוהר" צריך להזכיר את שני העניינים ביחד, אך מדוע יש הפרדה ודגש לשני הדברים בנפרד?

התשובה היא, אמנם האריה כולל חסד וגבורה גם יחד, אך בכל זאת יש הבדל בצורת הגילוי שלהם: לפעמים מידת הגבורה שבאריה היא הגלויה והדומיננטית (ומידת החסד נמצאת בהעלם) – במקרה כזה "הזוהר" משתמש בלשון "אריה תקיף",
לעומת זאת כאשר מידת החסד שבאריה גלויה (ומידת הגבורה בהעלם), "הזוהר" משתמש בלשון "אריה גדול".

מהי הסיבה להבדל בין שני המקרים?
מדוע חשוב להראות שמידת החסד בגלוי או מידת הגבורה בגלוי?

כדי לענות על השאלות הנ"ל, הרבי מביא משל שספר "הזוהר" כותב לפני שהוא מציין את הסברו על האש שנראית "כאריה גדול רובץ על קורבנו":
משל על מלך ששלחו לו דורון אשר מצא חן בעיני המלך שאמר לעבד שלו: "קח דורון זה שהביאו לי". קח אמר הקב"ה לאוריאל "קח את הדורון שמקריבים לי בניי".

על זה נאמר בפרשה הבאה, פרשת "שמיני" "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה"
במקרה הזה "הזוהר" מסביר שמדובר באוריאל אשר יורד בדמות אש ונראה כאריה גדול רובץ על קורבנו (בלשון הזוהר: "ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא").
הרבי מסביר שבעניין האריה האוכל את הקורבנות יש שני סוגי גילויים:
1. גילוי מצד האריה עצמו – במקרה הזה הגילוי העיקרי הוא במידת הגבורה, מידתו של האריה, ולכן השימוש הוא ב"אריה תקיף".

2. גילוי מלמעלה – בדומה למשל שהקב"ה אומר לאוריאל "קח את הדורון", כלומר מתוך ציווי אלוקי מלמעלה לקבל את הקורבנות, ואז נהפכת הגבורה לחסד. במקרה הזה מידת החסד היא גלויה ולכן השימוש הוא ב"אריה גדול".
(זו הסיבה שכתוב ביום חנוכת המזבח הוא היום השמיני למילואים "ותצא אש מלפני ה'" – דגש על "מלפני ה'" – כלומר מלמעלה).

הרבי ממשיך ומסביר כי התוספת והשימוש ב"אריה גדול" (לעומת "אריה תקיף") הוא בדומה לשינוי ולחידוש אשר התרחש ביום השמיני למילואים, לעומת שבעת ימי המילואים.

כידוע שבעת ימי המילואים היו הכנה להקמת המשכן, ובימים אלו משה עבד ולימד את הכוהנים את עבודות הקודש במשכן ואף הקריבו קורבנות, אולם רק למחרת ביום השמיני, הוקם המשכן בפועל. היה זה בראש חודש ניסן, בשנה השנייה ליציאת בני ישראל ממצרים.
ארחי הקמת המשכן, ביום השמיני, שכן ענן הכבוד (השכינה) המסמל את נוכחותו של הבורא, על המשכן.

חז"ל הסבירו כי בכל שבעת הימים, ימי המילואים שהעמידו לבניית המשכן, לא שרתה בו שכינה.לכאורה מדובר בעובדה תמוהה, הרי גם בימים אלו הקריבו קורבנות, אשר עליהם נאמר שהיו "ריח ניחוח לה'", מדוע אפוא קורבנות אלו לא הביאו לידי השראת השכינה במשכן?

ההסבר הוא שבהשראת השכינה יש מספר דרגות, ובאופן כללי ישנן שתי דרגות:

1. גילוי השכינה שנגרם על ידי עבודת האדם, השכינה מתגלה באמצעות ובהתאם לעבודת הנברא. גילוי זה הוא מוגבל משום שהוא תוצאה של עבודת האדם. מדובר בגילוי מלמעלה כתוצאה ובהתאם לעבודה מלמטה (בלשון החסידות: "אתערותא דלעילא הנמשכת על ידי אתערותא דלתתא").

2. גילוי השכינה מלמעלה. השכינה יורדת ממקום גבוה מאד, למעלה מעבודת האדם 
(בלשון החסידות: "אתערותא דלעילא מצד עצמה").

זהו ההבדל בין שבעת ימי המילואים לבין היום השמיני למילואים:
העבודה שהתבצעה בשבעת ימי המילואים הייתה הכנה והעבודה "מלמטה" שהביאה לגילוי שכינה בדרגה מוגבלת של סדר ההשתלשלות, ואילו ביום השמיני למילואים התרחש גילוי שכינה מלמעלה – למעלה מסדר ההשתלשלות ככתוב "וירא כבוד ה' … ותצא אש מלפני ה'".

הרבי מסביר כי למרות שהדרגה של "שמיני" היא מדרגה גבוהה מאד שלמעלה מסדר ההשתלשלות ולמעלה מעבודת האדם, בכל זאת נקבע שכל "ההמשכות" מלמעלה מגיעות באמצעות הכנה ועבודה.

ניתן לראות זאת בפרשה שלנו, כאשר לפני השראת השכינה במשכן, ביום השמיני עצמו, היה צורך בקורבנות אהרון ובעבודתו, שדווקא בהם "תשרה שכינה בכם" (כפי שרש"י כתב).
יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים במהות העבודה ובהתאם לכך נמשך אור אלוקי בדרגות שונות בהתאם.

הקורבנות של שבעת ימי המילואים קשורים ל"כפרת נפשו" של האדם והביאו להשפעה אלוקית בתוך סדר ודרגת הנבראים.
לעומת זאת, הקורבנות של היום השמיני הם בבחינת "דורון" והביאו לגילוי אור שמעל סדר ודרגת הנבראים.

לפי ההסבר הנ"ל ניתן להבין מדוע מפריד "הזוהר" בין "אריה תקיף" לבין "אריה גדול":

"אריה תקיף" – כאשר האש בדמות אריה שירדה מלמעלה היא בדרגה של סדר ודרגת הנבראים. מדובר באור אלוקי מוגבל ומצומצם ולכן השימוש הוא באריה "תקיף" – המורה על גבורה וצמצום.

"אריה גדול" – כאשר הקורבנות הם בבחינת "דורון" לקב"ה הגורמים לנחת רוח רבה לבורא. אז מתגלה השפעה אלוקית שמעל לסדר ולדרגת הנבראים, שאז נהפכות הגבורות לחסדים, ולכן השימוש הוא ב"אריה גדול".