מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ד'

בפרשת השבוע כתוב: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם לא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻות וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ; וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר".

בגמרא (גיטין צ, א) מופיעות שלוש דעות לגבי ההיתר לגרש אישה:

בית שמאי לא ממהר לתת היתר לגרש אישה והוא אומר: "לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערוה".
בית הלל קצת יותר מקילים ואומרים שיכול לגרש את אשתו אם "הקדיחה (בכוונה) תבשילו",
ואילו רבי עקיבא אומר "אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

ידוע כי במחלוקות שנערכו בין בית שמאי לבית הלל, לרוב המוחלט בית שמאי נוהג להחמיר, ואילו בית הלל נוהג להקל. הסיבה לכך היא כי שורש הנשמות של בית שמאי מקורן במידת הדין, ואילו שורש נשמות בית הלל מקורן במידת החסד.

במקרה שלנו דווקא בית הלל מאפשר ביתר קלות להתגרש, והדבר מפתיע משום שגירושין הם ההיפך ממידת החסד. מדובר בפירוד ובריחוק ולא בחסד ובאהבה.
כיצד ייתכן שבית הלל ששורשן ממידת החסד יתנו היתר לגירושין יותר מבית שמאי?
כיצד ייתכן שרבי עקיבא אף מרחיק לכת ומאפשר גירושין, אפילו רק אם מצא אישה אחרת נאה ממנה?

השאלה מתחזקת לאור דברי חז"ל כי איש ואישה בעולם הזה הם דימוי לקב"ה (איש) וכנסת ישראל (אישה).
לפי דימוי זה האם יתכן שיש כאן היתר שהקב"ה חס ושלום "יתגרש" מאיתנו, אפילו אם רק לא נמצא חן בעיניו?

הרבי מסביר כי התשובות מסתתרות בדימוי נוסף. נכון שהדימוי של "איש" ושל "אישה" מתייחס בדרך כלל לקב"ה ולכנסת ישראל, אך מכיוון שהנשמה היא חלק אלוקי (כמו שכתוב בספר איוב פרק לא "חלק אלוקה ממעל" ובעל התניא הוסיף "חלק אלוקה ממעל ממש"), הרי שגם הנשמה נקראת "איש", ואילו הגוף (וכל העניינים הגשמיים) נקרא "אישה".

לפי דימוי זה, כל יהודי צריך לדעת כי לנשמה שלו יש שליחות וייעוד מיוחד שעליה למלא בעולם הזה. אם יהודי הגיע למקום מסוים הרי זה בוודאי בהשגחה פרטית, ועליו לדעת כי יש לו תפקיד מיוחד באותו המקום. המטרה היא כמובן לעשות את המקום לדירה לקב"ה, כלומר לפעול באופן חיובי ולמלא את שליחותו באותו מקום.
יהודי נמצא במקום מסוים או עובד במקום עבודה מסוים כי יש לו שם שליחות לעשות, והמחלוקת בין בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא היא דימוי להיתר מתי אדם צריך לעזוב ו"להתגרש" מהמקום בו הוא נמצא.

באיזה אופן מותר לאדם לעזוב את עבודתו הגשמית ולעבור למקום אחר ולעבודה אחרת.
(כמו הדימוי של גירושין מהאישה ולקיחת אישה אחרת).

בית שמאי אומרים "לא יגרש אדם אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערווה", כלומר למרות שהאדם נתקל בקשיים מרובים, אסור לו לעזוב את המקום. עליו להמשיך לפעול בהתמדה ולבסוף הוא יצליח. מתי מותר לו לעזוב את המקום? – "אם מצא בה דבר ערווה" – כלומר אם בעבודתו פתאום צץ משהו שנוגד את ההלכה ואת היהדות. אם אכן זה קרה, הרי זו הוכחה עבורו שעליו לעזוב את המקום ולעבור למקום חדש ולעבודה חדשה.
לגבי המשך הטיפול בעבודה שעזב – הרי כתוב "והייתה לאיש אחר" – כלומר בהשגחה פרטית כבר מלמעלה יזמינו נשמה אחרת, שיש לה כוחות חזקים יותר, והיא כבר תבצע את העבודה באופן מוצלח.

בית הלל אומרים "אפילו הקדיחה תבשילו", כלומר על האדם לעזוב את המקום כאשר הוא רואה שהוא לא מצליח בתפקידו, ויתרה מכך – כאשר הוא נוכח לדעת שעבודתו הגשמית מקלקלת את מצבה הרוחני של הנשמה עוד לפני שהגיע למקום.
נאמר "הקדיחה תבשילו" ("התבשיל" הרוחני שלו עוד לפני שהגיע לאותו מקום).
במקרה כזה, ברגע שהאדם מבין שעבודתו הנוכחית מקלקלת את ענייני הנשמה לפני כן, הרי שמותר לו "להתגרש" מהמקום ולהתמסר לעבודה אחרת.

רבי עקיבא אומר "אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".
כלומר אם לאדם אין תענוג ומציאת חן במקום עבודתו הגשמית, אם הוא לא שמח ושבע רצון מעבודתו במקום (הרי יהודי צריך לעשות עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב – כפי שכתוב ברמב"ם ובתניא), הרי שלפי דעת רבי עקיבא, אפילו במקרה כזה מותר לו לפרוש מהעבודה הזו ולעבור לעבודה אחרת שיותר מוצאת חן בעיניו, ושם לדעתו הוא יעשה את העבודה יותר בשמחה.
רבי עקיבא טוען שלא צריכים סיבות יותר חמורות על מנת "להתגרש" מהמקום. מספיקה העובדה שאין לאדם שמחה, והוא מצא מקום חדש שמוצא חן בעיניו יותר.

יש כאן שלוש דעות שונות, אך ההלכה נפסקה כדעת בית הלל, כלומר אם המקום לא מצא חן בעיני האדם, אסור לו "להתגרש" מהמקום ומהעבודה הזו. רק במקרה שהוא רואה קלקול בפועל, "הקדיחה תבשילו", הוא מרגיש שהוא נסוג ומתקלקל ממצבו עוד לפני שהגיע, הרי אז, על פי דין, מותר לו לעזוב את המקום ולעבור לעבודה אחרת, אך הרבי מדגיש כי זהו היתר רק על פי דין.

על פי מידת החסידות, ראוי לאדם להחמיר ולהמשיך בעבודתו ולמלא את השליחות שהוטלה עליו. הגמרא אומרת (גיטין צ') כי "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". למרות כל הקשיים על האדם להמשיך בעבודתו ולמלא את ייעודו בחיים.
נטיית האדם היא לחפש פתרון קל ונוח, אך עליו לדעת כי לא במקרה הוא נמצא בעבודה הזו ולכן עליו להשתדל בכל מאודו וכוחות נפשו להמשיך בעבודה זו, לעשות דירה לה' יתברך, לגלות אלוקות ולהפיץ אלוקות, ולקיים את המשפט המופיע בגמרא (מסכת סוטה יז):
"איש ואישה זכו – שכינה בינהם".