מבוסס על ליקוטי שיחות חלקים ג' + א'

במשכן היו 2 סוגים של מזבח: מזבח הנחושת ומזבח הזהב.
מזבח הנחושת – הוזכר בפרשת "תרומה" ועליו היו מקריבים קורבנות.
מזבח הזהב –  ממוקם בתוך ההיכל פנימה, מוזכר בפרשת "תצווה" ועליו היו מקטירים את הקטורת. מעניין כי מזבח הזהב לא מוזכר בפרשת "תרומה" למרות שהמנורה והשולחן עמדו יחד עם מזבח הזהב באוהל מועד.
השאלה מדוע נזכר מזבח הזהב רק בסוף פרשת "תצווה"?

הרבי מסביר כי בכך התורה רומזת לנו על החשיבות הגדולה של עבודת הקטורת על מזבח הזהב. כל התכלית של עבודות המשכן הייתה להגיע לעבודת הקטורת במזבח הפנימי, מזבח הזהב. במקום הפנימי הזה של המשכן נכחו רק הקב"ה והכוהן הגדול, אפילו לא מלאכי השרת. רק בעבודת הקטורת על מזבח הזהב נכחו כל יום ויום הקב"ה והכהן הגדול ושם נמצאה השכינה, ומכיוון שבית המקדש קיים אצל כל יהודי בליבו פנימה – ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הרי עבודתו העילאית של האדם היא לעבוד את הקב"ה בשקט ובהתמדה יום יומית. ללמוד תורה, לקיים מצוות ומתן צדקה בפרט – ללא פרסום, אלא כמובן עדיף לתת צדקה בסתר שמעלתה גבוהה יותר ממתן צדקה בגלוי ובפרסום רב.

נוסף על כך, כתוב במסכת חגיגה כי כל הכלים שהיו במקדש היו צריכים לעבור טבילה וטהרה, חוץ ממזבח הנחושת ומזבח הזהב שלא מקבלים טומאה ולכן טהורים תמיד ולא צריכים טבילה. רבי אליעזר מסביר את הסיבה לכך משום שהתורה מדמה את שני המזבחים לעפר, ועפר אינו מקבל טומאה.
חכמים מסבירים שהמזבחים אינם מקבלים טומאה מכיוון שהם רק מצופים נחושת או זהב ולכן הציפוי בטל למה שבפנים, והפנים אינו מקבל טומאה.

הרבי מסביר שכל אחד מאיתנו הוא בבחינת "מקדש" שבו שורה השכינה – "ושכנתי בתוכם".
וכמו שבבית המקדש היו כלים שונים, כך גם אצל כל אדם ואדם נמצאים בו "כלים" שונים כגון הגיון, שכל, רגשות וכדומה. לתוך "הכלים" הללו עלולים לחדור מחשבות זרות ולא טהורות ובכך למעשה הן מטמאות את הכלים הפנימיים של האדם.

כמובן שצריכים למצוא דרכים כיצד לטהר את אותם כלים שיהיו ראויים לתפקד ככלים של מקדש הקב"ה, אך בכל אדם ואדם, יהיו כליו הפנימיים והחיצוניים ככל שיהיו, תמיד נמצאת אצלו בפנים הנקודה היהודית הטהורה.
הנקודה היהודית הפנימית תמיד מחוברת לאלוקות והיא נקראת בשם "מזבח". אותה נקודה שמתבטלת לחלוטין לקב"ה, רוצה לזבוח את היצר הרע ולעשות רצון ה'.

מזבח הנחושת מסמל את אותם אנשים שהם עניים ברוחניות ובגשמיות, ואילו מזבח הזהב מסמל את האנשים העשירים ברוחניות ובגשמיות, אבל שניהם "לא מקבלים טומאה".
הסיבה לכך , לדעתו של רבי אליעזר – בגלל שהמזבחים הם כמו עפר.

כלומר שהאדם מרגיש כמו עפר כלפי הקב"ה והוא מתבטל לפניו לחלוטין – כפי אותה נקודה פנימית יהודית שנמצאת אצל כולם – אזי הוא תמיד טהור ולעולם לא מקבל טומאה.
גישה זו מתאימה לרבי אליעזר בן הורקנוס שלמרות גדולתו הרבה, תמיד נשאר צנוע ועניו. הוא לימד את תלמידיו את הדרך הזו שלצד חוכמה ושכל אנושי גדול צריכה להיות התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הגמרא במסכת סוכה: "מעולם לא אמר דבר מה שלא שמע מרבותיו".

לעומת גישתו של רבי אליעזר ישנה הגישה של חכמים שטוענים כי לא כולם יכולים להתבטל כעפר ולכן קורה שלפעמים אדם נכשל והכלים שלו הופכים לטמאים – אבל רק בחיצוניות.
חכמים הרי הסבירו שהמזבחים אינם מקבלים טומאה מכיוון שהם רק מצופים נחושת או זהב ולכן הציפוי בטל למה שבפנים, והפנים אינו מקבל טומאה.
למרות חטאי האדם, הר הנקודה היהודית ("המזבח") לעולם לא מקבלת טומאה מפני שמדובר בציפוי חיצוני בלבד.
גם הזהב של העשיר וגם הנחושת של העני הוא בסה"כ כיסוי חיצוני ואילו הפנים נשאר תמיד טהור. בסופו של דבר הנקודה הפנימית תנצח והיא זו שתהיה דומיננטית .
בסופו של דבר יגיע האדם אל האמת הטהורה דרך החיבור לאלוקות ולרצון  ה'.

אחד הכלים הנוספים החשובים במשכן הייתה המנורה שעמדה יחד עם מזבח הזהב בהיכל הפנימי. חז"ל הסבירו כי משה לא ידע איך לעשות את המנורה ("נתקשה בה משה"), ולכן הקב"ה אמר לו להשליך את הזהב לתוך האש, ומתוך האש תצא המנורה בשלמותה.

המנורה הייתה עשויה זהב ותפקידה היה להאיר את החושך ולשמש עדות שהשכינה שורה בישראל. למשה רבנו היה קשה להבין כיצד תפקיד כה נעלה של להאיר את החושך יכול להיעשות באמצעות זהב גשמי?
ענה לו הקב"ה שאכן האדם עצמו לא יכול לעשות זאת לבדו. האדם נדרש לקחת את הזהב, ולהשליכו לאש, והקב"ה כבר יעשה מהזהב מנורה שתאיר במשכן. הקב"ה אומר לאדם שהוא לא מסתפק ברוחניות שלו, כלומר בתפילות או בלימוד תורה, אלא גם מהגשמיות של האדם יש לעשות בית מקדש. לכל יהודי יש כאמור את הנקודה הפנימית שיוקדת כמו אש בלבבו. האש הזו בוערת וצמאה לאלוקות ולקב"ה, ולכן האדם נדרש להשליך את הזהב הגשמי לתוך האש שבלב ואחרי שיעשה זאת – כי אז הקב"ה ישרה את השכינה בתוכו, יעשה ממנו מנורה ובית מקדש שיאיר החוצה לכל העולם.