מבוסס על ליקוטי שיחות חלקים ב' + ד'

שבת פרשת "דברים" נקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים" (ישעיה א').
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבראדיטשב הסביר ש"חזון" הוא מלשון מחזה, ראיה, ובשבת זו מראים לכל יהודי (ראיה מרחוק) את בית המקדש השלישי.
הוא הביא על כך משל על אב שנתן לבנו היקר חליפה יקרה, אך הבן לא כל כך נזהר והבגד היקר נקרע. האבא נתן לבן בגד חדש, אך הוא שוב נקרע.
בפעם השלישית הכין האב בגד חדש אך הפעם הוא לא נתן אותו לבנו, הוא גנז את הבגד ורק בזמנים מסוימים וידועים הוא היה מראה לבנו את הבגד ואומר לו:"ראה שאם תתנהג בדרך הישר, יינתן לך לבוש זה ללבוש אותו".

האם באמת כל אחד רואה ומרגיש בשבת הזו את בית המקדש השלישי?, 
אלא מבואר בספרים הקדושים שמכריזים מלמעלה כדי לעורר את האדם בתשובה. 
הנשמה למעלה היא זו ששומעת, ומשם זה יורד ונמשך גם לנשמה שלמטה, ולכן אנו רואים לפעמים אדם שלפתע פתאום נופלים לו הרהורי תשובה בלי שום הכנה או התבונות מצידו, כיוון שהייתה זו התעוררות מלמעלה.

פרשת "דברים" פותחת את ספר "דברים" שנאמר לדור שנכנס לארץ ישראל. מהו ההבדל בין דור המדבר לבין הדור שנכנס לארץ ישראל?
דור המדבר (שנקרא "דור דעה") היה בדרגה רוחנית מאד גבוהה, דרגתו של משה רבנו, לעומתו הדור שנכנס לארץ ישראל בא במגע עם גשמיות והיה בדרגה רוחנית נמוכה יותר, אך עם יחד עם זאת, לדור הזה היה יתרון על פני דור המדבר בגלל שדווקא בגלל הירידה וההתעסקות בדברים גשמיים, ניתנה להם ההזדמנות לגלות אלוקות ולהגיע לתכלית –  ככתוב במדרש תנחומא: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (דווקא בעולם התחתון והגשמי שלנו).

שבת פרשת "דברים" מבטאת מצד אחד ירידה גדולה, אך מצד שני, דווקא מתוך הירידה מגיעה העלייה האמיתית.
שני עניינים הופכיים אלו מתגלים בשבת חזון: מצד אחד השבת הזו חלה לפני תשעה באב, זמן החורבן ושיא הירידה, אך מצד שני דווקא מתוך הירידה עתידה להופיע תכלית העלייה, כפי שמתבטא בדבריו של הקדוש מבראדיטשב שבשבת חזון מראים לנו את בית המקדש השלישי, שנעלה מקודמיו.  

ידוע שהגאולה שמגיעה לאחר הגלות יוצרת מצב נעלה יותר מכפי שהיה לפני הגלות, וזו למעשה הסיבה לגלות – כדי להביא בסופו של דבר להתעלות, לגאולה ולגילוי אור גדול.
תחילת בשורת הגלות נאמרה על ידי הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. השאלה מדוע דווקא בזמן ברית בין הבתרים נמסרה הבשורה על הגלות?
כריתת ברית מבטאת את הרצון לשמר את הקשר ואת האהבה לאורך זמן ולמרות קשיים עתידיים, מדוע בזמן כה יקר נאמרה בשורת הגלות שמבטאת בדיוק את ההיפך מאהבה?
שאלה נוספת: בגמרא (יומא נד) נאמר כי בזמן של "עת רצון" וכשישראל עושין רצונו של מקום היה מעמד הכרובים בבית המקדש, פניהם איש אל אחיו, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, היה מעמד הכרובים הפוך איש מרעהו. במדרש "איכה רבה" מסופר שכאשר נכנסו הנוכרים לקודש הקודשים הם ראו את הכרובים פניהם איש אל אחיו, והשאלה מדוע בזמן הזה של החורבן, שהיה בדיוק ההיפך מ"עת רצון", מדוע אז היו מעמד הכרובים פניהם איש אל אחיו?

התשובה לשתי השאלות הנ"ל, היא תשובה אחת זהה.
למרות שמבחינה חיצונית נראה מצב של גלות ושל חורבן, הרי שמבחינה פנימית מדובר בתכלית הגילוי והתגלות הגאולה, ולצורך הגאולה צריך שיהיה לפי שעה גלות וחורבן מבחינה חיצונית בלבד, ולכן בזמן החורבן, בקודש הקודשים, מקום הפנימיות, היה מעמד הכרובים "פניהם איש אל אחיו", כי בפנימיות מדובר במצב נעלה של "עת רצון".
כך גם בברית בין הבתרים, למרות בשורת הגלות, הרי שמבחינה פנימית יש בה את תכלית הגילוי והגאולה, ולכן היא נאמרה דווקא בזמן גילוי האהבה וכריתת הברית.

פרשת "דברים" נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב (או בתשעה באב עצמו שחל בשבת) והאדמו"ר ה"צמח צדק" הסביר שהשבתות המופיעות בימי בין המצרים, הן בבחינת "מקדים לרפואה", כלומר יש בהן כוח גדול שגורם לרפואה לפני המכה, ובכך למעשה הוא מעלים את המכה. השבתות הללו נעלים ביותר ולא נותנים ביטוי למהות של הירידה והאבלות של ימי בין המצרים, ולכן בשבתות שבין המצרים, גם בשבת שחלה בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, ואפילו בשבת תשעה באב – אסור לנהוג במנהגי אבלות, ואדרבה מצווה להתענג ולשמוח.

חטא עץ הדעת גרם לחושך ולקיום הלילה, אבל בשבת בראשית (לאחר החטא) לא היה חושך. להיפך – היה אור במשך שלושים ושש שעות, מיום שישי בבוקר עד למוצאי השבת.
ככתוב (תלמוד ירושלמי, ברכות פ"ח): "ל"ו שעות שימשה אותה אורה".
בשבת מתגלה כוח עצום שלא מתרשם מחטאים ומהחושך הנובע מהם, וכשם שחטא עץ הדעת, שורש כל החטאים, לא פגם בשבת בראשית – כך אין פוגעים בשבת שאר החטאים שמקורם מעץ הדעת – וממילא גם לא החורבן והגלות המגיעים כתוצאה מהם.

יתרה מזו: השבתות המופיעות בימי בין המצרים, כדברי ה"צמח צדק" הם רפואה קודם למכה, כלומר יש להן את הכוח לרפא את החורבן, ולכן שבתות אלו נעלים אפילו משבתות כל השנה ! משום שאמנם כל שבתות השנה הן למעלה מסדר ההשתלשלות, ולכן לא פוגעים בהן כל חטא או פגם, אבל שבתות ימי בין המצרים הם גם מרפאים ומהפכים את ימי בין המצרים, את הגלות עצמה, ויש בהן אור גדול וכוח גדול של רפואה.

שבתות אלו מגלות את פנימיות הגלות שהיא למעשה הכנה לגאולה, ולכן בשבתות ימי בין המצרים צריכים לשמוח, ולהיזהר מחשש אבלות יותר משאר שבתות השנה.

מתחילים לקרוא את פרשת "דברים" בשבת שלפני תשעה באב, משום שהפרשה מצד אחד – בחיצוניות – מצביעה על ירידה רוחנית ודברי מוסר של משה רבנו, אך מצד שני דווקא על ידי הירידה מגלים את פנימיות הגלות, שהיא הכנה לאור הגדול ולגאולה השלמה והאמיתית בכל רגע ממש, אמן.