מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ז'

הפרשה שלנו בעבר לא נקראה בשם "מצורע". מובא בספרי הראשונים כמו רבי סעדיה גאון, רש"י והרמב"ם, 
שהפרשה נקראה בשם "זאת תהיה"
רק בדורות מאוחרים יותר מנהג ישראל הוא לקרוא לפרשה בשם "פרשת מצורע".
לכאורה השם "מצורע" הוא שם לא כל כך רצוי וראוי, מדוע בכל זאת בדורות האחרונים החליפו את שם הפרשה 
מהשם "זאת תהיה" לשם "מצורע"?

כדי לענות על השאלה הזו, הרבי מפנה אותנו אל הפסוק בפרשה שלנו: 
"זאת תהיה תורת המצורע … והובא אל הכהן", ובהמשך כתוב "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". מצד אחד כתוב שהמצורע הובא אל הכהן, כלומר נאלץ בעל כורחו להגיע אל הכהן, ומצד שני כתוב שהכהן יצא אל המצורע. כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה בפסוקים?

התשובה נמצאת בסמלים שמייצגים המצורע והכהן.
הכהן מסמל את הקדושה ואת הטהרה, ואילו המצורע מסמל טומאה וריחוק מהקדושה.
כדי שהמצורע יבריא, יטהר ויתחבר לקדושה הוא צריך להתחבר לכהן. השאלה כיצד נוצר החיבור: האם המצורע מגיע לכהן, או שהכהן מגיע אל המצורע.
רש"י מסביר כי התורה גזרה על המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", והסיבה לכך היא "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל".
המצורע כידוע מוציא – רע. הוא מוציא ומגלה את הרע של הזולת ולכן הוא נענש בצרעת. לשון הרע מפריד בין אנשים ולכן המצורע צריך להיפרד ולצאת ממחנה ישראל.

כיצד המצורע יכול להיטהר ולחזור למחנה ישראל?
דרך אחת היא "והובא אל הכהן". 
דרך שנייה היא "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".
"המצורע" של היום מסמל את היהודי הטמא שרחוק מהקדושה. דרך אחת כדי לחבר אותו לקדושה היא באמצעות אילוץ. בעל כורחו הקב"ה מעורר את ליבו וגורם לו לשוב לתורה ולקדושה. זו הדרך של "והובא אל הכהן".
דרך התשובה הזו שעובר היהודי לא נעשתה מרצונו העצמי, מתוך אהבה והתבוננות פנימית, 
אלא הקב"ה עורר את התשובה הזו אצלו, אבל הקב"ה מעוניין שבסופו של דבר התעוררות התשובה תחדור לפנימיות של היהודי, שהתשובה תתבצע מתוך רצונו הפנימי, 
באהבה ולא בכפייה.

כאן מגיעה הדרך השנייה לטהרת "המצורע" שנקראת "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".
תהליך "טהרת המצורע" מסמל את תהליך החזרה בתשובה.
בהתחלה מתבצע "והובא אל הכהן" – הקב"ה מושך את היהודי ומשפיע עליו אור של קדושה בלי קשר למצבו הרוחני או לרצונו.
ברגע שיש גילוי אלוקות וקדושה – אם האדם לא יכול להכיל את הקדושה (בגלל שהוא טמא ורחוק מכך), הרי זה נראה כאילו כופים אותו ומכריחים אותו לשוב (הדרך הראשונה)
לאחר מכן מגיע השלב השני של "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". לא כופים את היהודי. הוא עושה תשובה לקב"ה מעצמו ומרצונו. לאחר הארת הקדושה הראשונה האדם מתחיל לאט לאט להיטהר ולהכין כלים שיכולים להכיל את הקדושה הזו. נוצר מצב חדש שהיהודי מרצונו ומתוך אהבה הוא עושה תשובה אמיתית ופנימית.

באמצעות הטהרה הפנימית הזו, שתהליך התשובה נעשה מתוך רצון ופנימי ומאהבה,
הרי ש"הזדונות נהפכים לזכויות", זו דרגה נעלית יותר מצדיק גמור, אשר לא היה אף פעם "מחוץ למחנה".
התשובה הזו כל כך חזקה שהיא גורמת לא רק למחיקת הזדונות והמעשים הרעים, 
אלא שהזדונות עצמם נהפכים לזכויות.

עכשיו הרבי מסביר מדוע בדורות האחרונים החליפו את שם הפרשה,
מפרשת "זאת תהיה" לפרשת "מצורע".
המשמעות של "זדונות נהפכים לזכויות", כלומר שהחושך עצמו נהפך לאור ("בארמית "אתהפכא חשוכא לנהורא") תהיה קיימת בזמן הגאולה והמשיח, כלומר בדור שלנו.
בדורות הראשונים הם עדיין היו רחוקים מגילוי המשיח והגאולה, ולכן הפרשה נקראה בשם "זאת תהיה" ("תהיה" –  לשון עתיד, רמז לגאולה העתידה). בזמן הגאולה "המצורע" יהפוך ל"תורה" (מרומז בשם "תורת המצורע").
הדורות האחרונים נקראים "עקבתא דמשיחא" כי בהם מרגישים את אור המשיח והגאולה.
בזמן הזה יש את הכוח להפוך את החושך עצמו לאור גדול.

מעניין גם שהשם "מצורע" מתייחס למשיח בזמן הגלות, קודם שתבוא הגאולה. 
בתקופה זו המשיח חי ופועל, אך עדיין הוא לא מתגלה. הוא נקרא "מצורע" משום שהוא כואב וסובל את הצער והכאב של גלות עם ישראל.

בתורת החסידות מוסבר שהצרעת פוגעת רק "בעור בשרו", כלומר רק ברובד החיצוני ולא ברובד הפנימי. הנקודה הפנימית של היהודי לעולם לא נפגעת. 
בעל "אור החיים" הקדוש מסביר שתהליך טהרת המצורע הוא תהליך התגלות המשיח וטהרת עם ישראל מטומאת הגלות, ואילו "יום טהרתו" של המצורע הוא יום הגאולה.

בדורות האחרונים, זמן הגאולה, ישראל לוקחים דבר רע – "מצורע" –  והופכים אותו לדבר טוב, עד כדי כך שהופכים אותו לשם של הפרשה כולה, כי כבר בתורה מאיר אור הגאולה, והרע עצמו הופך לטוב, כפי שמרומז בפסוק בספר תהילים: "ולילה כיום יאיר".