מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ב' + חלק י"ח

במדרשי חז"ל מסופר כי ענני הכבוד היו בזכותו של אהרון הכהן, באר המים – בזכות מרים, ואילו המן היה בזכות משה רבנו. לאחר פטירתם של אהרון ומרים נסתלקו ענני הכבוד והבאר, אלא שהוחזרו לאחר מכן בזכותו של משה.

למרות שהתורה מבטאת חוכמה גדולה, ככתוב בפרשת "ואתחנן":
"כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים", בכל זאת אין היא נקראת בשם "חוכמה", אלא בשם "תורה", מלשון "הוראה", כלומר שכל מה שכתוב בתורה, משמש כהוראה וכלימוד בחיי היום יום ,לכל אחד מאיתנו בכל זמן ובכל מקום.

הרמב"ם כותב שאין הבדל בין הפסוק המופיע בפרשת "וישלח": "ואחות לוטן תמנע", לבין הפסוק "שמע ישראל", וזאת למרות שהפסוק "שמע ישראל" כולל את אחת המצוות העיקריות, ואילו המילים "ואחות לוטן תמנע" הן רק חלק מסיפור, אבל שניהם משמשים הוראות ושניהם מהווים את חוכמתו ואת רצונו של הקב"ה.
באותו אופן, גם הסיפור על המן, ענני הכבוד ובאר המים, משמשים גם הם כהוראה וכלימוד:

המן – מהותו הוא אכילה וקליטה פנימית.
ענני הכבוד –
  תפקידם להגן מבחוץ. הגנו מרוחות, הרגו את הנחשים שהיו במדבר, הנמיכו את ההרים וגיהצו את המלבושים. – שמירה והגנה חיצונית.
באר המים – תפקיד המים הוא להעביר ולפזר את המזון לכל חלקי הגוף.

גם בתורה הקדושה נמצאות שלושת המהויות הנ"ל:
לגבי המן – התורה מלמדת כיצד להתנהג, ולכן יש להבין ולקלוט בפנימיות.
לגבי ענני הכבוד – התורה מגינה מבחוץ. התורה מעניקה לכל יהודי כוח ותוקף לעבור את "המדבר הגדול" ואת "הנחשים והעקרבים".
לגבי באר המים – כדי שבכל יהודי יהיה גם ה"מן" וגם "ענני הכבוד" שבתורה (את הקליטה בפנימיות ואת ההגנה מבחוץ) צריכים לשם כך את ה"מים" שבתורה. כמו שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה "ירדה והתלבשה למטה" (כלשון התניא). באמצעות אמירת התורה שבכתב ולימוד התורה שבעל פה (אף על פי שלא יודעים את פירוש המילים), ניתן לגלות ולהוציא את "המן" ואת "ענני הכבוד" שבתורה.
כמו שהמים מוליכים את המזון לכל חלקי הגוף, כך ה"מים" שבתורה מוליכים את "המן" ואת "ענני הכבוד" שבתורה לכל אחד ואחת בישראל, בכל הדרוש להם בכל ענייניהם.

מה הקשר בין משה לבין המן?
מה הקשר בין אהרון לענני הכבוד, ובין מרים לבאר המים?

משה היה רועה ישראל והזין כל אחד לפי ערכו. מסופר במדרש תהילים שבשעה שמשה רעה את הצאן, הוא מאכיל את הקטנים במרעה רך, ואילו את הגדולים במרעה קשה. משה התאים את עצמו לכל אחד באופן שהדבר ייקלט היטב בפנימיותו, ולכן המן היה בזכות משה בגלל שמהות המן הוא קליטה בפנימיות וגם טעמו ואופן קבלתו היה שונה אחד מהשני.
אהרון היה ככתוב בפרקי אבות "אוהב את הבריות", כלומר הוא אהב את כולם גם כאלו שהם רק "בריות", ללא הבדל בין האנשים, ולכן "ענני הכבוד" היה בזכותו כי הם הקיפו את כל בני ישראל במידה שווה.
מרים הייתה הרי פועה (כתוב בגמרא, סוטה יא) שהתמסרה עבור גידול התינוקות במצרים.
(כתוב במדרש ילקוט שמעוני: "למה נקרא שמה מרים? – לפי שהייתה בזמן המר של קושי הגלות), אך למרות הקושי ו"המקום הנמוך", מרים פעלה במסירות נפש להציל וללמד את התינוקות (שהם קטנים ו"נמוכים"), ובזכותה הגיעו מים מהבאר, משום שמים מגיעים למקום נמוך, ו"המים" מביאים את התורה למקומות נמוכים ורחוקים.

לאחר פטירתם של אהרון ומרים נסתלקו גם ענני הכבוד ובאר המים, אך משה רבנו כמנהיג אמיתי פונה לעזור ולהשלים את החסר, ואכן בזכותו חזרו ענני הכבוד ובאר המים.

הרבי מסביר שבגלל שבכל אחד מאיתנו קיים ניצוץ ממשה רבנו (ככתוב ב"תניא"), הרי שניתן ללמוד ממעשיו של משה שעסק בעניינים שלמטה מערכו, כי גם אצל כל אחד מישראל, כאשר הוא רואה שחסרים "הבאר של מרים" ו"ענני הכבוד שבזכותו של אהרון" ונוצרת סכנה או בעיה – נדרש הוא עצמו לקחת פיקוד, לעזור ולנסות הוא בעצמו להחזיר את "הבאר" או את "העננים", מבלי לחשוב ולהרהר האם הדבר ביכולתו, או בגדר תפקידו.
כל אחד מישראל צריך לעשות מעשים שיקיימו את "ועשו לי מקדש" כדי שיתקיים המשך הפסוק: "ושכנתי בתוכם".

מעניין שהתורה בפרשה שלנו מספרת כיצד חזרה באר המים, אך היא לא מציינת כיצד ומתי חזרו ענני הכבוד. איבוד באר המים גרם לזעזוע אצל בני ישראל והם באו בטענות ככתוב: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה", מדוע לא שמענו שהיו לבני ישראל טענות על כך שנסתלקו ענני הכבוד?

לכאורה ניתן לומר שאחרי פטירת אהרון, בני ישראל כבר לא היו כל כך זקוקים לעננים, וזאת משום שמקום פטירת אהרון כבר נמצא סמוך למקום יישוב (אהרון נפטר ב"הר ההר", על גבול ארץ אדום, סמוך למקום יישוב).
אם כך לכאורה כבר לא זקוקים לענן שיורה לבני ישראל את הדרך, כי יש כבר דרכים סלולות וגם נחשים ועקרבים נמצאים פחות במקום יישוב ולא זקוקים לענן מיוחד שיהרוג אותם.
מצד שני אנו מוצאים עדויות על פי פירושי רש"י, שעננים המשיכו ללוות את בני ישראל גם אחרי פטירת אהרון. למשל בני ישראל היו צריכים לענן "לנחותם בדרך" המסעות הרבים שעברו. העננים המשיכו גם להגן על בני ישראל מפני המלחמות – כמו שרש"י כותב על מלחמת עמלק: "צא מן הענן והלחם בו", וכן שהענן היה קולט את ה"חצים ואבני בליסטראות". בנוסף, תפקיד הענן במ"ב המסעות של בני ישראל לא היה רק להראות את הדרך, אלא גם להודיע מתי וכמה זמן יש לחנות ולנסוע בכל המסעות עד הכניסה לארץ ישראל. בהמשך, בפרשת "בלק", מפרש רש"י את הפסוק "והוקע אותם לה' נגד השמש" וכותב: "השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו" – כלומר רש"י כותב בבירור
שהענן היה גם לאחר מות אהרון והגן מפני השמש.

השאלה ששאלנו נותרה בעינה: מדוע התורה לא מציינת שענני הכבוד חזרו, ומדוע הסתלקותם לא גרמה זעזוע לבני ישראל?!

הרבי מסביר שלמעשה היו שני סוגים של עננים, והתפקיד שלהם היה שונה:
בפירושי רש"י אנו מוצאים במספר מקומות שלפעמים הוא קורא לעננים בשם "ענני הכבוד" ולפעמים רק בשם "עננים". כנ"ל גם במדרשי חז"ל המספרים על שבעת העננים, לפעמים כתוב "שבעה עננים היו" ולפעמים כתוב "שבעה ענני כבוד היו".
מה ההבדל בין "עננים" לבין "ענני כבוד"?
הרבי מסביר כי היו עננים שמטרתם הייתה להגן ולדאוג לצרכים של בני ישראל (הם הנמיכו הרים, הגנו מפני חום השמש ובזמן מלחמה מפני האויב, הרגו נחשים ועקרבים, ועוד), 
והיו עננים נוספים שכל מטרתם הייתה לשם כבוד, כלומר להראות ולפרסם את הכבוד שמכבד הקב"ה את ישראל.

העננים שלא היו ענני כבוד, היו עננים הכרחיים ונחוצים לבני ישראל בהליכתם במדבר, ואילו העננים שנסתלקו אחרי פטירת אהרון נקראו "ענני כבוד", שהיו לכבודם של ישראל, ולפי פשט המקרא עננים אלו לא חזרו. כעת מובן מדוע הסתלקותם לא גרמה לבני ישראל זעזוע בדומה למה שקרה אחרי הסתלקות באר המים.

כעת מובן גם דבר נוסף: לאחר פטירת אהרון כתוב "וישמע הכנעני", ורש"י מסביר: "שנסתלקו ענני הכבוד, וכסבור שנתנה רשות להילחם בישראל".
כאמור גם לאחר שנסתלקו ענני הכבוד, עדיין נותרו העננים שהגנו על ישראל מפני אומות העולם בזמן מלחמה, אבל הכנעני (שרש"י כותב כאן שהוא עמלק), ברוב טעותו וחוצפתו חשב שכיוון שנסתלקו ענני הכבוד – כלומר הקב"ה כבר לא מגלה כל כך כבוד לישראל – הרי זו הוכחה שניתנה רשות להילחם בישראל. הכנעני ידע שישראל מוגן בענן (העננים המגנים – לא ענני הכבוד), אבל ברוב טיפשותו וחוצפתו הוא בכל זאת העז להילחם בישראל (העננים הגנו מפני חצים, אבנים וכדומה, והכנעני חשב שישראל ייצאו מן העננים כדי להילחם בו).

הרבי מביא גם את שאלתו של הרא"ם (הרב אליהו מזרחי, שחי בתורכיה לפני כחמש מאות שנה, אחד ממפרשי רש"י העיקריים), ששואל לגבי הסוכה, הרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד, והסוכה דומה לעננים, והעננים היו מארבעה כיוונים, וגם מלמעלה ומלמטה (כפי שרש"י הסביר בפרשת בהעלותך), אם כן מדוע על פי ההלכה מספיק שיהיו לסוכה רק שתי דפנות שלמות, ודופן שלישית שיש בה טפח?
והרבי מוסיף ושואל מדוע אין עושים זכר לענן השביעי שהיה "לפניהם"?
התשובה היא שאנו עושים זכר רק לענני הכבוד, שמטרתם כאמור רק לשם כבוד, ולא זכר לענן שהיה "לפניהם", וכן לא לחלק מששת העננים האחרים ששימשו לצרכים של בני ישראל, ולכן גם מספר דפנות הסוכה לא קשור למספר העננים.

לאחר פטירתם של אהרון ומרים חסרו הבאר והעננים הנחוצים (לא ענני הכבוד), שחזרו בזכות משה רבנו. ענני הכבוד לא חזרו משום שמשה רבנו, כמנהיג אמיתי וכרועה נאמן דאג לישראל לכל צרכיהם הנחוצים וההכרחיים, ובזמן שבני ישראל היו צריכים אותם.
למעשה אצל משה, גם לאחר פטירתו, זכותו וכוחו המשיכו לעזור לבני ישראל ולספק את צרכיהם. גם הבאר שנסתלקה אחרי פטירתו כבר לא הייתה נחוצה, כי בני ישראל כבר היו קרובים לירדן, ואפילו המן נשאר להם גם אחרי פטירתו, כמו שרש"י כתב (בשלח טז) שאומנם "כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד", אבל בכל זאת נשאר להם "עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן".

מכאן ניתן ללמוד כי כל נשיאי ישראל בכל דור ודור, גם לאחר הסתלקותם הגשמית, ממשיכים את הפעולות שפעלו בחייהם, ובני ישראל ממשיכים "לקבל" מהם גם לאחר הסתלקותם הגשמית.