מבוסס על ליקוטי שיחות חלק כ"ב

בפרשה כתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, 
והובא אל אהרון הכהן, או אל אחד מבניו הכוהנים". התורה משתמשת כאן בתואר "אדם" שהוא ביטוי נעלה ומבטא את מעלתם של ישראל.

"הזוהר" כותב כי יש ארבעה תארים והם שונים במעלה שלהם. הסדר הוא מלמטה למעלה:
אנוש, גבר, איש, אדם.
"אדם" הוא התואר הגבוה ביותר, אך אם יהודי נמצא במדרגה של "אדם", כיצד הוא יכול לקבל צרעת? 
הרי טומאת צרעת היא טומאה חמורה, עדי כדי כך שחז"ל (נדרים סד) אמרו:
"מצורע חשוב כמת".

האדמו"ר הזקן מסביר שדווקא אצל יהודי שנמצא במדרגת "אדם", שהיא מדרגה גדולה ושלמה, דווקא משום כך הוא לוקה בצרעת.
הנגעים שמופיעים "בעור בשרו" הם הוכחה לכך שהרע (שגרם לנגעים) לא נמצא בתוכו ובפנימיותו של האדם,
אלא נשאר בו רק "פסולת" ורע בחיצוניות, בעור בשרו.

"האלשיך הקדוש" (רבי משה אלשיך) מסביר שאצל רשעים ("שעיקרן טומאה"), אין העוון משאיר את רישומו, באופן שהוא ניכר "בעור בשרו".
ברגע שקיים לכלוך ומתווסף לכלוך נוסף, הרי שאין הבדל והדבר לא נראה (וכלשון ה"אלשיך הקדוש": "מין במינו אינו חוצץ").

האדמו"ר הזקן גם מסביר כי הצרעת נעלמה אחרי חורבן הבית ולא קיימת בזמננו. 
הוא מצטט מהרמב"ם שכתב (סוף הלכות טומאת צרעת) כי "אינו בנמצא אצלנו", כלומר אין אנשים שאין בהם לפחות קצת רע בפנימיות, 
"שאף הצדיק והטוב, עדיין הרע קצת בפנימיות", וזו הסיבה שהרע הזה לא גורם לנגעי צרעת.

נגעי הצרעת בעור, מצביעים אפוא על אדם נעלה, שבפנימיותו לא קיים רע, ורק חסר בו קצת זיכוך של חיצוניות הרע.

חז"ל (ערכין טו) אומרים שנגעי הצרעת באים לאדם כעונש על שחטא בלשון הרע, שהוא חטא חמור ביותר. 
חטא ששקול כנגד שלוש עבירות של "ייהרג ואל יעבור" וכלשון הרמב"ם (הלכות דעות): "כאילו כופר בעיקר".

איך אפשר להעניק ליהודי שחטא בלשון הרע, תואר "אדם", כאילו שחסר בו רק זיכוך של חיצוניות הרע?

לכאורה יש סתירה בין דברי הרמב"ם לבין דברי האדמו"ר הזקן:
הרמב"ם אומר שכתוצאה מדיבור לשון הרע עלולים להגיע חס ושלום לכפירה באלוקות ("כפירה בעיקר"), 
ואילו האדמו"ר הזקן אומר שמדובר אודות אדם נעלה, בעל תואר "אדם".
כיצד מתיישבת הסתירה?

כדי לענות על השאלה הזו הרבי מביא את דברי הרמב"ם שמסביר כמה חשוב להימנע מדיבורים אסורים 
(שאינם בהכרח לשון הרע). הרמב"ם מדבר על שיחות בני האדם "הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות … וזה דרך ישיבת הלצים …".

הרמב"ם מרחיב את הדיבור אודות שיחת רשעים ומכאן ניתן יהיה להבין את המהות של "לשון הרע", ומדוע נגעי צרעת מגיעים כתוצאה מלשון הרע.

ההסבר הוא כי בנושא לשון הרע קיימים שני עניינים:

1. דיבור לשון הרע שנובע בגלל מידותיו הרעות של האדם (כגון שנאה, קנאה). דיבור זה גורם נזק לאדם עליו מדברים, 
והוא מבטא את מידותיו הרעות של המדבר.

2. לשון הרע מצד הדיבור עצמו.
כאשר אדם מדבר לשון הרע, אפילו בלי כוונה – הדיבור עצמו גורר אותו אל הרע.

הדיבור קשור לנפשו של האדם (שנקרא "מדבר"), ולכן דיבור בלתי רצוי גורר אותו אל הרע.
הרמב"ם מזהיר את האדם מלדבר לשון הרע בעיקר בגלל הסיבה הזו. מדובר על זהירות מן הדיבור כשלעצמו, שהוא דבר חיצוני.

בתחילה אנשים מדברים דיבור לא רצוי, שאינו מוגדר כלשון הרע, אך דיבור חיצוני זה עלול למשוך את האדם לתוך הרע. 
דיבורים אלו גוררים את המדבר יותר ויותר לרע, עד לרע המוחלט. כלומר בתחילה יש "שיחת רשעים" – 
דיבור חיצוני שגורם ללשון הרע – אשר גורם לנגע חיצוני באדם – ב"עור בשרו".

הרמב"ם מסביר כי עונש נגעי הצרעת הוא לא בגלל העניין הראשון של לשון הרע
(כאשר מידותיו הרעות של המדבר מזיקות לזולת), אלא בגלל העניין השני של לשון הרע (מפני עצם הדיבור),
ולכן הוא מביא בהרחבה את מעשה מרים שנענשה בצרעת.
אצל מרים רואים בפירוש את העניין השני של לשון הרע: דיבורה לא היה כלל בכוונה לגנות את משה, 
היא "גידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים", ומוסיף הרמב"ם וכותב:
"לא דברה בגנותו, אלא טעתה…" וכן משה מבחינתו "לא הקפיד על כל הדברים האלו…".

בדיבור של מרים לא היה כלל רע (לא מבחינתה ולא מבחינת משה). 
הדיבור היה חיצוני, ולמרות זאת אנו רואים כי היא "מיד נענשה בצרעת".

הרמב"ם מפרט את סדר הזמנים בהם הופיעו נגעי הצרעת כדי "להזהירן מלשון הרע":
בתחילה הופיעו נגעי צרעת בקירות ביתו של האדם. אם הוא המשיך בהתנהגותו ובדיבור לשון הרע, 
היו מופיעים נגעים בכלים שבביתו. אם המשיך בהתנהגותו השלילית הנגעים היו מופיעים בבגדים שלו, ולבסוף על עור גופו.

תהליך סדר הזמנים הנ"ל תואם את דברי הרמב"ם ואת דברי האדמו"ר הזקן גם יחד:
כאשר מתחילים לדבר לשון הרע, הדיבור הוא חיצוני לחלוטין, ולכן הנגע פוגע בבית, שהוא חיצוני לאדם. 
כאשר האדם ממשיך בדיבורו השלילי – הרע חודר יותר לפנימיות, ולכן הנגעים פוגעים יותר פנימה וקרוב לאדם: 
לכליו, לבגדיו ועד לעור בשרו, אך שימו לב – כאשר הרע חודר ממש לפנימיות – אז אין כלל נגעים !
בדיוק כפי שאמרו האלשיך הקדוש והאדמו"ר הזקן, ולכן אין סתירה ביניהם לבין דברי הרמב"ם. להיפך: 
שני הפירושים מתחברים, שהרי הרמב"ם הזהיר מן הדיבור כשלעצמו, שהוא דבר חיצוני, 
וגם האדמו"ר הזקן הסביר שהנגעים "בעור בשרו" מוכיחים שהרע לא נמצא בפנימיותו של האדם, אלא מדובר ברע חיצוני.

לסיכום הרבי מסביר מדוע התיקון והטהרה של נגעי הצרעת נעשים באמצעות הכוהן.
לכאורה, אם מדובר על אדם שלם הראוי לתואר "אדם", מדוע הוא לא יכול בעצמו לתקן את הרע החיצוני שלו?

ההסבר הוא שאמנם אדם זה הוא נקי וזך בפנימיותו, אך בכל זאת הוא עלול להיכשל בלשון הרע משום שעלול להיות בו "רע נעלם" המושרש עמוק בתוכו.
הוא לא ידבר דיבורים בעלי תוכן רע, אבל הוא כן עלול לדבר דיבור לכאורה חיצוני בלבד, והרע הנעלם עלול לבוא לידי ביטוי בדיבור זה.
תיקון הרע הנעלם שבנפשו ייעשה דווקא על ידי הכהן, איש החסד שבכוחו לטהר את הרע הנסתר, וכלשון הרמב"ם דיבור הכהן: "טהור אתה".
דיבור הכהן "ממשיך" ומוריד אור עליון ביותר, המתקן את הרע הנסתר והופך את המצורע לאדם מתוקן וטהור.